פרק מספר שמונה- גרמניה!
הרופא בקבלה לבש פנים רציניות ולחוצות, קולו היה עבה ברור ושחצני, עיניו דיברו מבוכה. עיניים כחולות. עמוקות. דוקרות.
הוא דיבר אנגלית במבטא גרמני מהודק. לרגעים חמק לתוך סגנון אמריקני ניו – יורקרי משתדל…זה היה מוזר ומשעשע.
הושטתי לו את ידי כדי לאסוף את הדם.
“איך אתה מרגיש ? מר דהן” הוא שאל בנימוס. תוך שהוא מסיט ממני את עיניו ומפנה מבטו אל ידי,
מחפש ווריד מוצק לחדור אליו.
“אני בסדר, דוקטור. אתה מבין למה אני כאן?” שאלתי.
הוא הביט בי שקוף, מנסה לברר, אם הבין נכון את השאלה המתריסה.
“יש לי תחושה שזו הולכת להיות תשובה מורכבת” הוא ענה בנימוס.
“אז…. אתה מבין למה אני כאן ממש, דוקטור?” שאלתי שוב.
“אולי פשוט תענה לי ונגמור עם זה” הוא השיב שוב, במין נימוס נחוש!
“אני כאן, דוקטור, עניתי בהטעמה..” כי בפעם הקודמת, הצלחתם פחות”.
שקט גדול.
שקט גדול ושחור התרכז ונערם, ואז, כמו גל ענקי, התנפץ לתוך החדר וצבע.
זה יצא ממני, וזה היה מזוקק ומשחרר!
המפגש שלי עם גרמניה המרפאת, התחיל בצבעים שחורים..
גדלתי בבית שלא חווה את מוראות השואה או שתה מאגמי הצלקות שנותרו ומילאו בשורדים.
נולדתי בעיירת פיתוח דרומית, שרוב תושביה הגיעו מצפון אפריקה, ובתוכה מיעוט קטן של ניצולי שואה שחיו נמוך ושקט, נחבאים בתוך עצמם.
גדלתי לתוך הסיפורים והדימוי הגרמני, נשמתי את הנרטיב הישראלי של “לא נשכח ולא נסלח” והכל התכנס לתוך מפגש לא טבעי – חולה ישראלי מול רופא גרמני…..רופא גרמני ארוז ומוקפד, נעים הליכות ומנומס, שנאלץ לעמוד ולקבל, בצורה בוטה וישירה, את מה ששנים הסתובב סביבי וביקש לפרוץ.
ושם, באותה נקודת משבר, במגע הישיר עם בית חולים גרמני, מלווה בצלילים וקולות, שפגשתי רק בסרטי מלחמה ושואה, הרגשתי גירוי פנימי להתריס, לשרוט ולפצוע, דווקא את אלה שביקשו לי רפואה.
חודשים קודם, שמעתי מחבר, על בית החולים בגרמניה.
הוא סיפר על שיטת הטיפול “בהיפר תרמיה כלל גופית” שיטה עתיקת יומין, שבה, מעלים את חום הגוף, באופן שמדמה את התנהגות מערכת החיסון, בהתמודדות עם וירוסים או זיהומים, בהם עולה החום.
השיטה הניחה, שהחום יביא לקטילה והחלשה של תאים סרטניים, ובכך יסייע למערכת החיסון להתמודד עם פולש מוחלש.
נחתנו בשדה התעופה במינכן, דגנית ואני. שם נאספנו במיניבוס קטן שנשלח על ידי בית החולים, עם עוד שני זוגות שחיכו כבר במיניבוס.
זוג אחד שנראה מבוגר בעשור מאתנו, לא דיבר מילה במהלך כל הנסיעה והיה מכונס בתוך עצמו. הזוג הנוסף, דיבר באנגלית במבטא לונדוני כבד ונראה שמח ועליז, לא ניתן היה לדעת אם מדובר היה בחולים, או באורחים שנוסעים לבקר בבית החולים. הם דיברו על קניות, על אווזים, ועל המלכה הזקנה.
לא החלפנו מבטים או מילים.
הגענו לבית החולים, ירדנו מהמיניבוס החמים, אל האפור הקפוא של תחילת חורף גרמני ארוך.
הכניסה ללובי בית החולים, השלטים בגרמנית, הטפסים שהושטו למילוי, והשאלות הראשונות שהופנו בקרירות גרמנית נוקשה, הרגישו כמו חלק מסצנה תלושה מסרט ישן.
דגנית התנהלה ביעילות עניינית מחוברת, אני, נעמדתי כמשקיף מהחוץ.
ראיתי ושמעתי, לא נגעתי.
הרגשתי טוב. באופן מוחלט, ומול רוב הסובבים, אף נראיתי בריא.
לרגעים הרגשתי לא שייך, מיוסר שקיבלתי את הזכות לקבל טיפול אחר ויקר, אולי אני בכלל “לא חולה מספיק” כדי להיות נוכח בבית חולים שכזה.
עדיין לא הבנתי אז, את מה שאני מבין היום. שהטיפולים המשלימים, ראוי, רצוי וחובה שיתקיימו בתחילת המחלה, כשהגוף עדיין חזק והסרטן עדיין שחצן ומתריס. האחריות העצמית לתהליך הריפוי, הספק והסקרנות, הבחירה בנתיבים ודרכים צדדיות, במקביל וביחד עם רפואה קונבנציונלית, אסור שיחכו לישורת הקשה, האחרונה, לכישלון הטיפול והגוף.
חולים רבים מידי, משלבים ופונים לאחריות, ולחיפוש רפואה אחרת, משלימה והוליסטית, רק אחרי שכשלו במציאת תרופה בדרכים הקונבנציונליות, ולא כפי שראוי היה, בהתחלה, בשילוב כל האפשרויות יחדיו.
והיו שם בקבוצה החולים הנקלטת, חולים מסביב לעולם ובמצבי חולי שונים.
רובם נראו ממוצעים בריאים, מתהלכים בכוחות עצמם, חיוניים..
קשה היה להבחין, מי מהם הוא המלווה, ומי הוא החולה.
בחלוף הימים, ועמוק לתוך הטיפולים, התמונה נמלאה במציאות כהה …החולים נראו והתנהלו, כחולים.
אחדים, תלויים, נשענים וגוררים עמודי אינפוזיות, קולבים של חלוק בית חולים, משוטטים בהשלמה מיוסרת ובחוסר עניין, בשבילי תחנות הטיפול.
אחרים, נעלמו לימים ארוכים, ואז שבו והופיעו, כחושים וטרוטים, בעניים כבדות וגופם בשלכת, נטולי עלים ואנרגיה.
אחת. צלחה רק את השבוע הראשון.
ראיתי אותה, בהגיעה, אסופה על קביים.
מבטה קפוא, גוף שוויתר ושחרר. היא הייתה בגפה, מכונסת וחסרת הבעה.
לימים הסתבר, שהיא בתו של ברון גרמני עשיר וידוע, שהסכימה לעשות עוד דבר אחד, אחרון.
לאחר מספר ימים, נסעה דגנית חזרה ארצה ואת מקומה מילא חברי הטוב מילדות.
בערב, התכנסנו בבית התה שבכפר. בית התה של אנה.
זה היה מקום שנפתח שבוע קודם שהגעתי. נעים ומטופח, מצוחצח וחדש, שהציע מאות סוגים של תה ובמגוון מופרע ופורץ דמיון.
היה שם תה אקליפטוס ומלון…וחליטות של בצל, מרווה וזרעי שומשום…
אפשר היה לשתות או לאכול את התה.
ישבנו שם, מנהלים שיחות על בריאות וחולי, חולקים חוויות מיום הטיפולים שעבר, ומפקידים המלצות ושיטות הקלה ליום הטיפולים שיבוא.
וכן, הייתה שם גם פוליטיקה.
אני, הישראלי, שמלווה בחבר ישראלי מימי הצבא. משדרים את הדימוי שביקשנו שנים למלא, “כל ישראל חברים”
ואנחנו מלאנו והענקנו בנוכחותנו, לכל הסטראוטיפים להתממש.
היינו הישראלים החזקים, עם סיפורי הקרבות, ודוד מול גולית ושאר קלישאות שנוח היה להתקשט בהם בערבים הראשונים.
השהות המשותפת והשיטוט במסדרונות הערומים של בית החולים, סדקו בנו אט אט את הקלישאות. הוויכוחים הפכו לשיחות, הדעות להסכמות, ואחרי שבועיים שלמים, כבר היינו כולנו, חולים שבאו להינצל!
הלאום, המוצא, השפות והדעות, טפטפו כולם לתוך אמבט חמים של תקווה.
כולנו באנו לכאן חולים, וכולנו רצינו לצאת מכאן, בריאים.
עמדנו על אותה אדמה סדוקה ורועדת וחיפשנו אותה מוצקה ועומדת.
השעות הרבות בבית התה, הולידו חברות וכאב. התחלנו 22 מטופלים, ויצאנו משם 19 בלבד.
מעולם לא העזתי לבדוק לעומק, כמה באמת נותרו מאז בנינו חיים!
אני כאן. ומאז שהתחלתי לכתוב את מילותיי ,חששתי מהרגע שאדרש לשאלה, האם לכתוב על אלה שאינם? בחרתי שלא.
בחרתי להתמקד באלה שחיים ונאבקים, אלה שבוחרים דרך שכולה סקרנות ואחריות, אלה שמבקשים ללמוד וללמד, למלא תקווה ולחזק את הרוח.
בשמם של כל אלה, החבורה הנפלאה שעוטפת אותי, אמשיך להטיף, לדבר ולשתף.
בריאות מלאה, היא עבודה קשה ולא משרה חלקית וזמנית!
פרקים נוספים בבלוג של סם דהן:
לקריאת הפרק הראשון בבלוג של סם דהן- לחצו כאן
לקריאת הפרק השני בבלוג של סם דהן- לחצו כאן
לקריאת הפרק השלישי בבלוג של סם דהן- לחצו כאן
לקריאת הפרק הרביעי בבלוג של סם דהן- לחצו כאן
לקריאת הפרק החמישי בבלוג של סם דהן- לחצו כאן
לקריאת הפרק השישי בבלוג של סם דהן- לחצו כאן
לקריאת הפרק השביעי בבלוג של סם דהן- לחצו כאן
לקריאת הפרק השמיני בבלוג של סם דהן- לחצו כאן
