מעבר לחנות שלנו

לא דג, סרטן- הבלוג של סם דהן, פורטל פוגשי סרטן

לא דג… פרק מספר 5

פרק מס 5- רוקדים במשותף

עכשיו שקט.

בבית. לבד. העולם הקרוב התפזר לשגרה, שב וחזר לסובב את הגלגל.

שוכב בסלון, הרוח נעימה, קרירה, זוחלת, מלטפת בין הפרחים והדשא הירוק, אוספת ומביאה פנימה ניחוחות משכרים של נורמליות.

המולת הדאגה שסבבה אותי, שככה.

נותרתי שקט, שיטוטי מכחול של זיכרונות בית החולים, פנים מכורסמות שרצו מסביב, ריחות של ניקיון מהולים בצלילים של כאב, פנים מודאגות של חצאי זוגות, קרובי משפחה שכובים על כורסאות המתנה מעוכות יגון, רופאים ואחיות במבטי זריחה, אדומי עניים וכפופי שינה.

עזבתי את הבית לכמה ימים בודדים.

בקצובות של זמן ושעון שגרה, יצאתי לארבעה ימים. זמן קצר. חצי שבוע פלוס…..

בבית חולים, מתקיים שעון הזמן בממד אחר. הוא חי, נושם, מתפתח ומתפתל והכל, באופן אישי.

לכל אדם, שעון פרטי, אחר וייחודי.

את גלגלי השיניים והקפיצים שלו, מפעיל כפתור גס ומשונן של תחושות:

פחד, כאב, תסכול, דאגה, עצב, ציפייה, ואף ייאוש. כל רגש משפיע על השעון אחרת. לעתים תכופות, ואף שהשעון עובד ונע, הזמן בתוכו פשוט עומד!

בעתות נדירות אחרות ובמיוחד במקום בו תחושת הציפייה נענית ומתממשת, הזמן טס ובורח לו כמו מבקש שלא להתקיים בכלל.

ארוך ביותר, הוא זמן הכאב. זמן קשה, קשוח, אנוכי ולא מתפשר.

כשהכאב מחליט להופיע, הוא מבקש את כל הבמה לעצמו, את כל תשומת הלב, הכליות והמערכת כולה. הוא אינו חש דבר ואינו נבוך או מתחשב לעולם. אף שזמן כאב ניזון מהכאב עצמו, הוא נשאר הרבה אחרי שהכאב עצמו חלף.

ואני בבית שוב.

שרירי החוזק המנטלי, שעמדו ונמתחו בכל הימים הארוכים, צללו וקרסו, הותירו אותי על הספה, רפוי, מדולל, מותש.

גל של חוסר אונים התרומם מולי, כמו אינסטינקט הקאה שמבקש ועולה, אני נושם לרוחב החזה, בולע רוק ומחפש מחשבות פוקקות.

דחפתי אותו, עוד רגע…הוא נענה, וכנראה שהשתכנע ונכנע, התכווץ בחשש פנימה, ירד, גולש בגסות, משאיר קנה שרוט, צורב.

נאנחתי בקול, משחרר אויר דרך שפתיים נושכות.

מה קרה פה? אני חושב מול עצמי. מה לכל הרוחות והברקים, התרחש בחיי?

שכבתי קפוא שעה ארוכה, מוגף עפעפיים וערני, עם אגוז תקוע בקנה ובכי כלוא וחסום בעלייתו.

חוטי הזיכרון של הימים והלילות, החששות, הכאבים והשאלות, נארגו למועקה

עבה וקשיחה, שהתחפשה והתלבשה אחרת בכל פעם.

ותכף ישובו כולם.

הילדים, החברים, השכנים.

ואני? אני חייב לשדר עצמה. חוזק, אופטימיות, שגרה.

מצפים ממני…. (שיקרתי ושכנעתי את עצמי).

אך יותר משרציתי להיות בשגרה, חששתי מרחמים שירחפו לעברי!

מלפגוש פנים לבושות באכזבה מודאגת, מצלילי לחישות מתחשבות, שימנעו מהרעש והחיות הטבעית שבקולניות, להפר את מנוחתי.

חששתי מלעמוד ולהיות לנטל.

השתחררתי בכבדות מסורבלת מהספה, נאספתי והזדקפתי.

ברגליים מבולבלות שחזרתי את הדרך למטבח – לזירה הבטוחה שלי.

החלטתי להחזיר את מה שמסמל שגרה יותר מכל, החלטתי לבשל…..

כוס מלאה באורז בסמטי הצטרפה לשמן זית, מלח, אורגנו יבש וכוס וחצי מים.

שקית של אפונה עדינה גלשה לסיר עם שומר קצוץ, שום טרי, פלפל שחור ומלח. נתחי סלמון שחו מעט במיקס של רוטב צ’ילי וטריאקי, משם נאבקו בפירורי לחם, התפלשו ועברו לתנור בחום ממש גבוהה ל 14 דקות בדיוק. ארוחת צהריים עמדה בפתח.

מחייך וכואב חזרתי לשכב.

הבית הניע ושקק שוב. הילדים חזרו ודומה שלא חשו בדבר.

הבית הריח תבשילים. (אבא על הספה…? הם בטח חשבו בפליאה, ולא העזו לשאול בקול!)

שאלת “מה נשמע אבא?” נענתה ביובש, “מצוין!”

לא נערמו רחמים, ואני לא חשפתי חולשה.

הצורך בנורמליות בריאה שתמלא את הבית, נענה במלואו.

שנים אחרי, וממקום ברור. אני מביט בגודל האתגר והמורכבות!

במפגש הצורם שבין החוץ לפנים, בין מענה לצורך – לחופש לבחור.

בין בחירה – לעמוד חזק, לשדר חיות, להישאר חיוני.

לבין צורך – להיעטף, ליפול, לסגת פנימה, לעבד.

ואף שהחיים מזמנים אתגרים ארוזים באריזות מפתות –

האריזה הזאת הכילה אתגר שכל כולו הכחשה, הדחקה והונאה.

ושום דבר מפתה לא היה בה.

ההכרה בחולי וההשלמה עמו היא חלק מהותי בהחלמה.

היכולת לנתק אחיזה, להשתחרר משליטה, כמו ההכרה בתפקודים שהשתנו, במגבלות שהצטרפו ובמסלול החדש שנחרט, היא הבריאות כולה.

חיים ומוות שרוקדים במשותף.

ויש שיקראו לזה, הזדמנות!

פרקים נוספים בבלוג של סם דהן:

לקריאת הפרק הראשון בבלוג של סם דהן- לחצו כאן

לקריאת הפרק השני בבלוג של סם דהן- לחצו כאן

לקריאת הפרק השלישי בבלוג של סם דהן- לחצו כאן

לקריאת הפרק הרביעי בבלוג של סם דהן- לחצו כאן

לקריאת הפרק החמישי בבלוג של סם דהן- לחצו כאן

סם דהן, מיקוליביה פטריות מרפא