לא דג… פרק מספר 4

עשר בבוקר. זו השעה שנקבעה לניתוח.

את הארוחה האחרונה אכלתי ערב קודם. לא משהו מורכב, לא נחמה מקדימה על מה שעתיד לבוא, ארוחה צנועה ומשפחתית.

הצום הזה לפני ניתוח, הכפוי. יותר מצורך רפואי ברור, הוא מורה דרך חכם לתוך נפשה של סיטואציה.

כרטיס כניסה למסדרון מתסכל, שראשיתו בהוראה רפואית פשוטה – להפסיק לאכול! ומשם, בזרימה מאיימת, למפגש אתגרי, מתפתח, עם הלא נודע החדש, הפיזי, הנפשי.

הם היו שם כולם לצדי. מחזקים, מחויכים, מנסים בחוסר הצלחה בולט, להיות שגרתיים ונטולי דאגה.

השעות חלפו. הרעב גבר. תחושת ה”גומרים הולכים” נמזגה לתוך השעות שנאספו לתירוצים – המנתח איחר, עוד ניתוח שהסתבך..ואתה הבא בתור!

דגנית נישקה אותי. נשיקת שותפות, חברות, זוגיות והורות.

כבר שנים שאני מסתובב עם המחשבה איך במגע שפתיים קצר, בחיבור הפיזי המהיר והבסיסי בין שתי רקמות חיות, הצליחה להעביר אלי תחושת בטחון ושותפות גורל עמוקה כל כך.

בימים רגילים הייתי מרים על זה סטארטאפ…מגע שפתיים שמתקן באופן מיידי ועצמוני, כל סדק וחריץ בנפש, פחד, תסכול, בדידות או ייאוש!

דבק נפש!!!

נשיקה אחת מאשתך…..וכל הסדקים נסתמו.

 השעות חלפו.

השמש עמדה מוכנה לצלול לתוך הים, צעירים צרובי שמש גררו גלשנים מהחוף ונעלמו בין הבתים, רוח קלה התחילה לנשוב, הביאה אתה ריחות של מדורות שנדלקו ותבלינים שפגשו להבות.

הרעב שלי יצא ועלה שוב, לא מצליח להבין מדוע אני ממשיך ומתעקש לשמר אותו, במקום לגאול אותו מקיומו.. וממש ברגע הזה, כשמחשבות בריחה ונטישה מוצקים החלו להתגבש אצלי, יצאה ובאה אחות נעימת עיניים וביקשה אותי בנימוס מתנצל, לבוא אחריה.

נפרדנו.

היה לי מפחיד והיה לי קר. היה לי קר ומפחיד.

חייכתי אל הבחור הצעיר שהוביל אותי חיוך של שליטה.

שכבתי מכוסה בסדין דקיק ובשיניים רוטטות, במוזיקליות, שן עליונה נוקשת באחותה התחתונה.

הבחור הצעיר הביט בי והחזיר חיוך של ניסיון.

זה בסדר – כולם פוחדים. אל תחשוב שאתה כזה שפן מיוחד!

 הגענו לחדר הניתוח.

 אור לבן, נקי ומסנוור עמד וחיכה שם, ביחד עם קור שהתעצם ומוסיקה קלאסית שנוגנה בעוצמה, הרגשתי חלק בסצנה מסרט מדע בדיוני.

בניסיון להישמע שגרתי, שאלתי אם יש מצב להחליף למוסיקת ג’אז?

הבחור ללא גיל שרכן מעלי, כנראה מחייך, רק עיניים זוהרות מתוך משקפיים שחורות, פניו וראשו מכוסים, ניגש לפינה בחדר הגדול, רגע אחרי – נתמלא החדר כולו בנשיפת סקסופון מלטפת.

הרגשתי בטוח.

הבטתי על התקרה, על העיניים שרצו, הידיים שנגעו במגע פלסטיק, והקולות במבטאים שונים. זיהיתי, אנגלית, הודית ורוסית. הרגשתי כמו תינוק בשנתו הראשונה שרוב הזמן שוכב ורואה את העולם מלמטה.

ופתאום עיניים טובות. העיניים של הרופא הבטוח שלי!

הוא חייך ללא מסיכה, וספק ציווה ספק אמר “הכל יהיה בסדר, לך לישון”.

וכמו כדור פורח שניתק משקל ופרח אל השמיים…

נרדמתי.

המשפט הראשון שהתחבר ולחש ערפילי, מרסיסי ההכרה שהתגבשו, ולקולות כניעתם של חומרי ההרדמה, היה “אחות כואב לי”.

התעוררתי.

היו כאבים. הייתה נשימה.

הם רקדו בתוכי מחול אלים, עם פגיונות, פרכוסים ודמעות, וניצחו חליפין.

פעם ניצח הראשון ונשימתי נעתקה, ופעם ניצחה האחרונה והכאב נסוג.

אך גדולה וחזקה מתחושת הכאב, הייתה תחושת ההקלה.

מתוך הצום הכפוי, דרך הטפסים, הצמיד שהודבק אל היד, השם שהפך למספר, הבגדים שהוחלפו בכותנת כחולה, והעירום שהפך לגיטימי, צמחה הקלה.

הולבשתי בשמיכה כבדה ומתוקה של הקלה!

אני כבר אחרי. הגידולים הוסרו. אני נקי.

הם עשו את המוטל עליהם, עכשיו החלק שלי.

להתחיל ולנשום.

נשימה מלאה של אסירות תודה. של הזדמנות שניתנה.

 נשימה שתסלק את הספקות וחוסר האונים.

נשימה אל החיים ואל המשימה

משימת חיי.

פרקים נוספים בבלוג של סם דהן: